למה זה חשוב יותר ממה שזה נשמע
ילד שמסיק בגיל תשע שהוא "לא ספורטיבי" נושא את המשפט הזה שנים. הוא מפסיק להתנדב למשחקים בהפסקה, נמנע משיעורי ספורט, ובגיל שלוש עשרה כבר לא מנסה בכלל. ההחלטה שנראית קטנה, האם לרשום אותו לעוד משהו או לוותר, קובעת הרבה יותר מחוג אחד.
ולכן שווה לעצור רגע ולשאול שאלה אחרת: אולי לא הוא נכשל במסגרות, אלא המסגרות לא התאימו לו.
5 הסימנים
הוא זז בשמחה, רק לא בחוג
הוא רץ בפארק, קופץ על טרמפולינה, משחק תופסת עם בני דודים, ומתעקש ללכת ברגל. ילד שלא אוהב תנועה לא עושה את זה. אם הגוף עובד בכיף בכל מקום חוץ מהחוג, הבעיה היא בחוג.
ההתנגדות מתחילה שעה לפני, לא באימון
הבטן כואבת בדרך, לא בשדה. ילד שנלחם בכם בבית ואז מתפקד באימון בסדר גמור לא בורח מהמאמץ, הוא בורח ממשהו שקורה שם: מהשוואה, מהערה, מזה שאף אחד לא בחר בו לקבוצה.
הוא מדבר על ילדים, לא על הפעילות
שאלו אותו איך היה, ותקשיבו למילים. "היה כיף, עשינו..." זה סימן טוב. "פלוני צחק עליי" או "אני תמיד אחרון" הוא לא מדווח לכם על ספורט, הוא מדווח לכם על מקום שבו הוא לא מרגיש בטוח.
הוא ישב הרבה
בחוגים תחרותיים יש הרכב, ומי שלא בהרכב מסתכל. ילד שהגיע פעמיים בשבוע כדי לשבת בצד לומד תוך חודשיים שהוא לא מספיק טוב. הוא לא עזב כי לא אהב, הוא עזב כי הבין שהוא לא נחוץ.
אף מאמן לא ידע איך קוראים לו
זה נשמע שולי וזה הסימן הכי חזק. בקבוצה של שלושים ילדים אף אחד לא באמת רואה ילד שקט. אם אחרי חצי שנה המאמן לא היה מזהה אותו ברחוב, הילד שלכם היה שם נוכח פיזית ולא קיים.
מה זה אומר על המסגרת הבאה
אם שלושה מהסימנים נשמעים מוכרים, אלה הדברים שהייתי מחפש. הם עובדים גם אם תבחרו במקום אחר לגמרי:
- קבוצה קטנה מספיק שיראו אותו בה. זה לא מותרות, זו התשתית לכל השאר.
- בלי הרכב ובלי ספסל. אם יש מי שמשחק ומי שמסתכל, הילד שלכם כבר יודע לאיזה צד הוא ייפול.
- מדד ההצלחה הוא מול עצמו. שאלו איך מודדים התקדמות. אם התשובה מדברת על תוצאות מול ילדים אחרים, זו אותה מסגרת בשם אחר.
- ענף אחד או כושר כללי? ילד שנשרף משלושה ענפים לרוב לא צריך ענף רביעי, אלא מקום שבו התנועה עצמה היא המטרה.
- שאלו אותו מה הוא רוצה. לא "איזה חוג", אלא "מה היה גורם לך לרצות לחזור". התשובות של ילדים בגיל הזה מדויקות באופן מפתיע.
מה אנחנו רואים בפועל
חלק גדול מהילדים שמגיעים אלינו הגיעו אחרי שניים או שלושה חוגים שלא עבדו, וההורים מגיעים זהירים. אנחנו מתאמנים בקבוצות קטנות בפארק, בלי הרכב, בלי ספסל ובלי מדידה מול ילדים אחרים. השבועות הראשונים הם בעיקר היכרות: מה הוא כבר יודע לעשות, ממה הוא נרתע, ומה גורם לו לחייך. השינוי שההורים מדווחים עליו ראשון הוא כמעט אף פעם לא פיזי. הוא בכך שהילד מבקש לבוא.
כל הפרטים: קבוצות הילדים בראש העין · ואם השאלה שלכם היא בכלל אם אימוני כוח בטוחים בגיל הזה: בטוח או מזיק?
שאלות נפוצות
הילד שלי עזב שלושה חוגים. זה לא סימן שהוא פשוט לא אוהב ספורט?
לרוב לא. הסימן המבדיל הוא מה קורה מחוץ לחוג: ילד שרץ, מטפס ומשחק בפארק אוהב תנועה. אם התנועה עובדת בכל מקום חוץ מהמסגרת המאורגנת, מה שלא התאים היה המסגרת. ילד שבאמת נרתע מכל מאמץ גופני נראה אחרת גם בבית.
איך יודעים אם זו בעיה חברתית ולא ספורטיבית?
תקשיבו למילים שהוא בוחר כשהוא מספר על האימון. אם הוא מתאר את הפעילות זה סימן טוב. אם הוא מתאר ילדים אחרים, מי צחק ומי בחר במי, הוא מספר לכם על מקום שבו הוא לא מרגיש בטוח, וזה משהו שמסגרת אחרת יכולה לפתור.
כדאי להכריח אותו להישאר עד סוף השנה?
לא כשמדובר בילד שיושב על הספסל או מרגיש מושפל. להתמיד זה ערך חשוב, אבל הוא נבנה במקום שבו הילד מרגיש שהוא שייך. חודשים נוספים במסגרת לא מתאימה לרוב מלמדים אותו דבר אחד: שספורט זה משהו לא נעים שצריך לסבול.
מגיל כמה כדאי לנסות מסגרת לא תחרותית?
בכל גיל, אבל בטים לידר הקבוצות מתחילות מגיל 8, בשתי קבוצות גיל (8-11 ו-12-15) שכל אחת מחולקת לפי רמה ומטרה. ילד שהגיע אחרי חוויה לא טובה משתלב לרוב תוך שבועיים עד שלושה.
הוא ביישן מאוד. הוא לא ילך לאיבוד גם אצלכם?
זו השאלה הנפוצה ביותר שאנחנו מקבלים. הקבוצות קטנות בדיוק בשביל זה, והמאמן מכיר כל ילד בשמו. ילד ביישן לא נדחף קדימה בכוח, הוא מקבל שבועיים להסתכל ולהתחמם, ובדרך כלל נכנס מעצמו.
רוצים לנסות בלי להתחייב?
אימון ניסיון להיכרות. הילד מתאמן, אתם רואים מקרוב איך זה נראה, ומחליטים אחרי.